שבוע שעבר, יום רביעי, ככה ללא התראה, הרבע הקטנה שלי זרקה פצצה
"אבא אנחנו הולכים כל החברה לירדנית"
בלי שום היסוס אמרתי ישר ולעניין ובצורה החלטית, נמרצת וברורה משפט מגומגם שנשמע כמו לא וכן באותה הנשימה.
המבט שלה היה מושלם מבחינתי…לא הבינה.
השארתי מרווח זמן מצומצם אבל הכרחי לביצוע הערכת מצב זריזה ובינינו, קניתי זמן לדבר מהר עם החצי שלי ו"להתייעץ" איתה מה היא מחליטה!
כי ככה זה שאנחנו מחליטה ביחד.
השלב הבא היה שלב ההוכחות והטענות או במילים אחרות שלב הכשלת היוזמה באופן טבעי.
מי הולך? את יודעת איזה חום? קורונה? איך תגיעו? יתושים? ושאר פגעי טבע כאילו היא יוצאת מינימום לטיול מוצ'ילות לאמזונס.
היה רגע, כן היה רגע קטן של הצלחה שהם לא ידעו ולא הסתדרו עם ההסעות וחשבתי שאלוהים איתי
"אוי איזה באסה דווקא היה יכול להיות נחמד, באסה שאין לכם הסעה, פעם הבאה חיים שלי"
רינה דיצה ושמחה גדולה בליבי, לכו נרננה לה' יתברך.
"אבא הסתדרנו עם הסעה"
כו₪ &#ק אבל צמתי בכיפור! איפה אתה קדוש? למה עזבתני?
הרבע נסעה!
אתם יודעים, זה הפחד הזה שהיא תהייה רחוקה, לא לידי, שלא תיפול, שתיזהר בדרכים, הפחד לשחרר, הפחד מהלא נודע….
ברגע אחד עוברים לי בראש כל הפחדים והתסריטים הלקוחים מהזאנר ההוא שבו זוכרים מה עשיתם בקיץ האחרון.
כל הפחדים הללו היה להם מכנה משותף אחד – הם היו הפחדים שלי!
הבנתי שזה לא פייר ולא נכון להשליך על הרבע את כל הפחדים שלי. הבנתי שחלק מההתמודדות היא לסמוך עליה שתהיה אחראית זהירה וערנית ובעצם לסמוך עלינו שחינכנו טוב בדרך שלנו.
הבנתי שבשביל הרבע זו אחלה הזדמנות להתפתח ולגלות אחריות, לגלות מנהיגות, לחזק מעגל חברתי קיים ותומך, להנות, לטעות וללמוד.
הבנתי שאני צריך לבחור להסתכל דרך העיניים שלה. זה הרחיב לי את הראייה הכוללת ונתן לי את הכוח לשחרר.
קל זה לא היה! אבל איך שהיא חזרה היה שווה את זה לגמרי!
והיום אין לי שום בעיה לתת לרבע ללכת לאן שלא תרצה, אבל לא הפעם (חם, יתושים, קורונה…), פעם הבאה, מבטיח 
סופ"ש נעים
בתמונה הרבע בהפוגה ב"טיול מוצ'ילות"
