השבוע, באופן מפתיע, רצתי על השביל ההיקפי של היישוב שלי ושוב התנגנה לה המוזיקה ברקע. 
מוזיקה היא חלק מחיי הריצה שלי, וחיי בכלל. זה פשוט לא עובד לי אותו דבר בלעדיה.

השיר שהתנגן היה "ארץ חדשה" של המלך הבלתי מעורער ש.ארצי.

שמעתי את השיר הזה באמת, עשרות, מאות ואלפי פעמים. זה שיר שפשוט מכניס בי אנרגיה בלתי מוסברת. 

אבל, השבוע היכה בי המשפט הבא מתוך השיר – "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה".

אני שר את המשפט הזה כבר שנים אבל השבוע אני חושב שהצלחתי לקבל או לתת לו משמעות אישית שלי ובשבילי.

אתם כבר יודעים שבעיני יש קשר בלתי מנותק בין הספורט, והריצה בפרט, לבין החיים וההתנהלות היומיומית שלנו.

המשפט הונח לו השבוע במקום הזה בשבילי.

 

אחד המשפטים שאני אומר לעצמי וגם להרבה ממתאמניי הוא שכדי להצליח לרוץ מהר אנחנו חייבים לדעת לרוץ לאט! חייבים!

 

למה אנחנו חייבים לרוץ לאט? 
כי כשאנחנו מאטים ורצים לאט אנחנו מצליחים להביט בסביבה ולהנות ממנה, אנחנו מצליחים להביט לעצמנו פנימה וללמוד על עצמינו, להביט לתוך מחשבותינו. 
ברגע שאנחנו מאטים אנחנו שמים לב לפרטים מגופינו ומסביבתנו – קצב הלב שלנו, הנשימה, ציוץ הציפורים, קול המכוניות המהירות, קולות האבנים הקטנות הנמחצות תחת רגלינו, משב הרוח הזה שמגיע לשנייה אבל מחייה את נשמתנו…פרטים שעושים את הריצה שלנו מה שהיא בשבילנו, מה שהיא בשבילי.

כשרצים מהר מגיעים מהר וגם זה חשוב מידי פעם אבל כל העניין שלי בריצה הוא לאסוף את הדרך ואת מה שאני עובר בה.

בחיים, כמו בריצה, אם כל הזמן נהייה במירוץ להספיק עוד ועוד ותמיד אך ורק במהירות מסחררת אנחנו עלולים לאבד את הדרך. 

אם אנחנו רוצים לרוץ מהר בחיים אז כדאי שנלמד קודם כל להאט, להביט, לשים לב לפרטים וכך נגיע לארץ חדשה.

 

שבת שלום.