על הפער בין כוונה למעשה

יש דברים שאנחנו כבר יודעים שנים. לשתות יותר מים. לישון מוקדם יותר. להפסיק להגיד "אני אטפל בזה אחרי החגים" גם ביוני.

אנחנו יודעים. וזה אולי אחד הדברים הכי מתסכלים בלהיות בן אדם. שהידיעה והעשייה לא באמת גרים באותו חדר.

לא מזמן מצאתי פתק ישן שכתבתי לעצמי. רשימת דברים שאני רוצה להתחיל לעשות. להאט קצת. לחזור לרוץ קבוע. לאכול בריא יותר, ולא לפתח בלילה מערכת יחסים רגשית, אינטימית וקרובה מדי עם המקרר. לא להתחיל את הבוקר עם הטלפון.

הקטע המביך הוא שהפתק היה מלפני שנתיים. שנתיים. ואני קורא אותו וחושב לעצמי: "יפה חי. לפחות יש עקביות."

וזה מוזר, כי אם הייתי קורא סיפור על אדם אחר, כנראה הייתי אומר:

“נו, אז למה פשוט לא עושים את זה?”

אבל החיים עצמם פחות פשוטים מהמשפטים שאנחנו אומרים עליהם. כי בין: "אני יודע מה נכון לי" לבין "אני באמת חי ככה" יש מרחב שלם.

ובתוך המרחב הזה יש: עייפות. פחד. הרגלים. הסחות דעת. חוסר אמונה. נוחות. ולפעמים גם סתם חיים.

לפעמים אנחנו לא זזים לא כי אנחנו עצלנים, אלא כי משהו בפנים עוד לא באמת מרגיש בטוח לנוע.

אני חושב שזו הסיבה שהרבה אנשים תקועים בתוך כעס על עצמם.

“למה אני לא עושה את מה שאני כבר יודע?”

אבל אולי השאלה היותר מעניינת היא:

“מה קורה במרווח הזה שבין ההבנה לפעולה?”

כי שם החיים האמיתיים קורים. לא בהרצאה. לא בפוסט. לא ברגע ההשראה שבו הכל פתאום ברור. אלא ביום שלישי בערב, כשעייפים, והטלפון ביד, והגרסה הישנה שלנו שוב מושכת לחזור לאוטומט. שם העבודה האמיתית מתחילה.

ולפעמים העבודה הזאת היא לא לדחוף חזק יותר. לפעמים היא דווקא לעצור רגע ולשאול:

“מה בתוכי עדיין לא מאמין שזה אפשרי?” “מה אני מרוויח מזה שאני נשאר במקום?” “ומה הצעד הכי קטן שאני כן מוכן לעשות עכשיו?”

כי שינוי גדול כמעט אף פעם לא מגיע מרגע הירואי אחד. הוא מגיע מהרבה רגעים קטנים, אפורים, לא מצטלמים במיוחד… שבהם אנחנו בוחרים, שוב ושוב, לנוע קצת אחרת.

ואולי בגלל זה הפער בין כוונה למעשה הוא לא כישלון. אולי זה פשוט המקום שבו אנחנו לומדים להפוך הבנה לחיים.