סימן שאלה אחד שמשנה הכל

אני חושב שהרבה מהחיים שלנו בנויים ממשפטים שסגרנו מזמן.

“אני פשוט כזה.” “אני לא טוב בדברים האלה.” “זוגיות זה מסובך.” “כסף תמיד מלחיץ אותי.” “אני בחיים לא אצליח להתמיד.”

והקטע המעניין הוא, שרוב הזמן אנחנו אפילו לא שמים לב שאלו משפטים. אנחנו מתייחסים אליהם כמו עובדות. כמו מזג אוויר פנימי קבוע.

לא מזמן ישבתי בבית קפה ושמעתי מישהו בשולחן ליד אומר:

“עזוב, אני לא בן אדם של בוקר.”

והוא אמר את זה בכזאת ודאות, כאילו משרד הפנים כבר הנפיק לו תעודה רשמית בנושא.

וזה הצחיק אותי, כי כולנו עושים את זה. אנחנו לוקחים חוויה, או הרגל, או כמה כישלונות ישנים… והופכים אותם לזהות.

“אני לחוץ.” “אני דחיין.” “אני לא יצירתי.” “אני תמיד הורס מערכות יחסים.”

ואז, בלי לשים לב, אנחנו מתחילים לחיות בתוך המשפטים האלה כאילו אין דלת יציאה.

אבל לפעמים כל מה שמשנה את התנועה, זה לא תשובה חדשה. זה סימן שאלה אחד קטן.

לא: “אני דחיין.” אלא: “מעניין ממה אני מנסה להימנע.”

לא: “אני פשוט לא מתמיד.” אלא: “מה גורם לי לוותר כל פעם מחדש?”

לא: “ככה אני.” אלא: “מי אמר?”

ואני יודע, זה נשמע קטן. סימן שאלה. כולה נקודה עם בעיית ביטחון עצמי.

אבל יש משהו מאוד חזק ברגע שבו אנחנו מפסיקים לדבר לעצמנו מתוך ודאות אוטומטית, ומתחילים להיות קצת סקרנים כלפי עצמנו.

כי סקרנות פותחת מקומות שפחד סוגר. פתאום יש אוויר. פתאום יש אפשרות שעוד לא בדקנו. ופתאום משהו שהיה נראה כמו קיר… מתחיל להרגיש קצת יותר כמו דלת.

אני חושב שבגלל זה שינוי אמיתי לא תמיד מתחיל בהחלטה גדולה. לפעמים הוא מתחיל ברגע קטן ושקט, שבו אנחנו עוצרים באמצע הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כבר שנים… ושואלים שאלה אחרת.

וזהו. לא חייבים לפתור הכל באותו רגע. לפעמים מספיק רק להפסיק לדבר אל עצמנו כאילו כבר אין עוד אפשרויות.