לא כל תקיעוּת היא בעיה

יש שלב כזה כמעט בכל דבר בחיים, שבו נדמה ששום דבר לא זז.

קמים בבוקר, עושים את מה שצריך, עונים להודעות, עובדים, מדברים, מתפקדים… אבל בפנים יש תחושה מוזרה כזאת. כאילו משהו עומד במקום.

והמוח, כמו מוח טוב ומסור, מיד מתחיל להילחץ.

“מה קורה לי?” “למה אני לא מתקדם?” “כולם זזים ורק אני תקוע.” “יאללה, תתאפס כבר.”

מדהים כמה מהר אנחנו הופכים כל עצירה לבעיה שצריך לפתור.

לא מזמן ישבתי עם מישהו שסיפר לי שהוא מרגיש תקוע. הוא אמר את זה כאילו עצם זה שהוא עוצר כבר מרגיש לו כמו כישלון.

“אני לא מבין מה יש לי.” “פעם הייתי אש.” “הייתי יוזם, זז, עושה.” “ועכשיו? כלום.”

ואז שאלתי אותו: “אולי לא כל עצירה היא תקיעות?”

הוא חייך חצי חיוך כזה, של אנשים שלא בטוחים אם מה שאמרת עכשיו מדויק או פשוט מעצבן. אבל נשארנו רגע עם השאלה הזאת.

כי לפעמים אנחנו לא באמת תקועים. לפעמים אנחנו פשוט באמצע מעבר שהנפש עוד לא הספיקה לתרגם למילים.

יש רגעים שבהם משהו בפנים כבר מבין שהדרך הישנה כבר לא מתאימה, אבל הדרך החדשה עוד לא ברורה. וזה מקום מבלבל.

כי מבחוץ לא קורה הרבה. אין דרמה. אין החלטה גדולה. אין “מצאתי את הייעוד שלי ועברתי לגדל לבנדר בגליל”. יש פשוט האטה.

והאטה מפחידה אנשים. במיוחד בעולם שבו נדמה שתנועה תמיד צריכה להיות ברורה, בטוחה ויפה מספיק כדי להעלות לסטורי.

אז אנחנו מנסים לברוח מהרגעים האלה. מעמיסים עוד עבודה. עוד רעש. עוד פגישות. עוד הסחות דעת. רק כדי לא לשבת רגע במקום שבו משהו בפנים מנסה להתארגן מחדש.

אבל אולי דווקא שם מתחילה התנועה האמיתית. לא מתוך לחץ לזוז. אלא מתוך הקשבה.

כי יש הבדל בין קיפאון לבין עצירה. וקצב החיים שלנו לא תמיד יודע להבחין ביניהם.

לפעמים עצירה היא לא סימן שמשהו התקלקל. לפעמים היא הדרך של הנפש להגיד: “רגע. לפני שממשיכים לרוץ… בואו נבדוק לאן בכלל.”

ואני חושב שהשאלה היא לא רק: “איך יוצאים מתקיעות?” אלא: “איך מקשיבים למה שהתקיעות הזאת מנסה לספר?”