רגע, מי בכלל החליט שזו המטרה?

לפעמים אנחנו מתקדמים יפה מאוד לכיוון הלא נכון.

לא כי טעינו בדרך.

להפך.

היינו ממוקדים, חרוצים, עקביים.

אפילו הכנו רשימה.

פשוט שכחנו לבדוק מי כתב אותה.

יש מטרות שנכנסות לנו לחיים בשקט.

יום אחד אנחנו רוצים להתקדם בעבודה. להרוויח יותר. לקנות בית. לרוץ מרתון. לפתוח עסק. להיות רגועים יותר, שמחים יותר, יעילים יותר, וכמובן לקום בחמש בבוקר כדי להספיק לשתות מים עם לימון לפני שהעולם מתעורר.

אנחנו מתחילים לרדוף. בונים תכנית. מורידים אפליקציה. קונים מחברת חדשה, כי כידוע, שום שינוי אמיתי לא מתחיל לפני שקונים מחברת יפה שאין לנו אומץ לכתוב בה. ואז מתחילים לעבוד.

לפעמים זה אפילו מצליח. אנחנו מתקדמים, מסמנים מטרות ומקבלים מחמאות.

אבל משהו בפנים לא באמת מתרגש. כאילו הגענו למסיבה הנכונה, לבושים בדיוק כפי שצריך, רק שאין לנו מושג למה באנו.

לא מזמן דיברתי עם מישהו שסיפר לי שהוא נמצא בדרך לקידום משמעותי. הוא עבד קשה בשביל זה. שנים. עשה כל מה שצריך. לקח אחריות, נשאר מאוחר, ניהל פרויקטים, פתר בעיות שאף אחד אחר לא רצה לגעת בהן. כשהוא דיבר על הקידום, הכול נשמע מצוין. חוץ ממנו.

״אתה רוצה את התפקיד הזה?״

הוא שתק. לא שתיקה דרמטית של סרט צרפתי. שתיקה קצת מבולבלת. מהסוג שבו המוח בודק אם השאלה חוקית.

אחרי כמה רגעים הוא אמר: ״ברור. עבדתי בשביל זה שנים.״

ושאלתי שוב: ״אבל אתה רוצה אותו?״

ושם התחילה שיחה אחרת. כי לפעמים אנחנו יודעים להסביר היטב למה מטרה מסוימת הגיונית. היא טובה לקריירה. היא נראית נכון. היא מוכיחה שהצלחנו. היא משמחת את ההורים. היא מרשימה אנשים שאנחנו לא באמת אוהבים, אבל משום מה עדיין חשוב לנו שיתרשמו.

כל אלה יכולים להיות נכונים. אבל הם עדיין לא עונים על השאלה: האם זו המטרה שלנו?

יש הבדל בין מטרה שבחרנו לבין מטרה שאספנו בדרך.

מטרות שאספנו מגיעות מכל מיני מקומות. מהבית שבו גדלנו. מהחברים. מהרשתות. מהמקצוע. מהגרסה הקודמת שלנו, שרצה משהו לפני חמש שנים ומעולם לא קיבלה עדכון שהתכנית השתנתה. ואז אנחנו ממשיכים לפעול לפי החלטה ישנה, כאילו בתוכנו יושב מנהל פרויקט שלא קרא את המייל האחרון.

זה לא אומר שהמטרה לא טובה. זה גם לא אומר שצריך לעזוב הכול, לעבור לתאילנד ולפתוח בית קפה קטן ליד הים. למרות שנדמה שלפחות אדם אחד בכל קבוצת וואטסאפ כבר בודק שם נכסים. זה רק אומר שכדאי לעצור ולבדוק.

אם אף אחד לא היה רואה, האם עדיין היינו רוצים את זה? מה אנחנו מקווים להרגיש כשנגיע לשם? והאם יש דרך אחרת לפגוש את התחושה הזאת?

לפעמים נגלה שהמטרה עדיין נכונה, אבל הדרך אליה כבר לא. לפעמים הכיוון מתאים, אבל הקצב גובה מחיר. ולפעמים נבין שלא רצינו את הדבר עצמו, אלא את מה שחשבנו שהוא ייתן לנו.

לא רצינו בהכרח תפקיד בכיר יותר. רצינו להרגיש שרואים אותנו. לא רצינו להספיק הכול. רצינו להרגיש שאנחנו מספיקים.

כשמבינים מה באמת מבקשים, נפתחות אפשרויות נוספות. אפשר להפסיק לריב עם עצמנו על חוסר מוטיבציה ולבדוק אם משהו בנו פשוט מסרב להמשיך לרוץ לעבר יעד שכבר אינו מרגיש נכון. לפעמים חוסר מוטיבציה אינו עצלנות. לפעמים הוא מידע.

לא כל קושי להתקדם אומר שצריך להתאמץ יותר. לפעמים הוא מבקש שנשאל מחדש לאן אנחנו מתקדמים.

אחת השאלות האמיצות שאפשר לשאול היא: ״האם הדבר שאני כל כך מתאמץ להשיג עדיין מתאים למי שאני היום?״

לא תמיד נקבל תשובה מיד. לוותר על מטרה מוכרת יכול להרגיש כמו כישלון, גם כשהבחירה נכונה. אבל שינוי כיוון אינו בהכרח ויתור. לפעמים הוא סימן שהתחלנו להקשיב.

המטרה אינה להפסיק לרצות או לחשוד בכל שאיפה. המטרה היא ליצור רגע קטן של בחירה. לעבור מ״זה מה שצריך״ אל ״זה מה שנכון לי עכשיו״.

כי ברגע שאנחנו בודקים למי שייכת המטרה, אנחנו מפסיקים להיות רק מי שרודפים אחריה. אנחנו חוזרים להיות מי שבוחרים אותה.

ואולי הצלחה אינה רק להגיע למקום שסימנו. אולי הצלחה היא גם היכולת לעצור בדרך, להסתכל על הסימון ולשאול:

״רגע, מי בכלל החליט שצריך להגיע לשם?״