המילים שאנחנו אומרים לעצמנו

יש רגעים כאלה באמצע היום, שבהם אנחנו לא באמת מדברים עם מישהו. אבל מנהלים שיחה שלמה.

בדרך לפגישה. באוטו. במקלחת. או סתם כשמישהו לא ענה להודעה ששלחנו לפני שעתיים, וכבר בנינו בראש שלושה תרחישים, שני משברים ואחד שבו אנחנו עוברים לגדל עיזים בצפון כי “די, נמאס מאנשים”.

והקטע המוזר הוא שאנחנו לא תמיד שמים לב איך אנחנו מדברים לעצמנו שם בפנים.

לא מזמן מישהו סיפר לי שהוא נכנס לחניה קצת עקום. קטן כזה. כלום. והתגובה הראשונה שעלתה לו הייתה: “איזה אידיוט אני.”

עכשיו ברור שהוא לא אידיוט. בן אדם מנהל עסק, אבא, חבר, מתפקד בעולם. אבל מדהים כמה מהר המוח שולף מילים קיצוניות על טעויות קטנות.

וזה קורה לכולנו.

“אני דפוק.” “אני תמיד הורס.” “אין לי כוח לעצמי.” “למה אני כזה?”

כאילו יש בתוכנו איזה קריין ספורט עצבני שמקבל תשלום לפי רמת הביקורת.

והאבסורד? אם חבר טוב היה מדבר אלינו ככה, כנראה היינו מפסיקים להיפגש איתו.

אבל כשזה אנחנו מול עצמנו, זה נשמע לנו הגיוני.

אני לא מדבר על לחשוב חיובי בכוח. לא על לעמוד מול המראה ולהגיד: “אני אריה. אני אור. אני מכונה אנושית של הישגים.”

לפעמים היה יום גרוע. לפעמים טעינו. לפעמים באמת התפרק לנו קצת מבפנים.

אבל יש הבדל בין: “נכשלתי במשהו” לבין “אני כישלון.”

יש הבדל בין: “קשה לי עכשיו” לבין “אני הבעיה.”

המילים שאנחנו משתמשים בהן לא רק מתארות את המציאות שלנו. הן בונות אותה לאט.

כי בסוף, המוח מקשיב. והלב מקשיב. והגוף מקשיב.

ויש אנשים שחיים שנים בתוך בית פנימי שכל הזמן צועק עליהם.

אולי בגלל זה לפעמים שינוי לא מתחיל בהחלטה גדולה. אלא במשפט קטן יותר. רך יותר.

לא: "אני דפוק." "אני אידיוט." רק: "טעיתי, ואני לומד."

לא: "אני אבוד." "אני לא מבין מה קורה איתי." רק: "אני מנסה להבין מה נכון לי עכשיו."

לפעמים קצת אור בבית של המחשבה… זה כל מה שצריך כדי להתחיל לראות אחרת.